.jpg)
"הורים ישראלים לא ממש יודעים את זה, אבל הם גיבורים."
גיל ונטורה פסיכולוג. יועץ. מומחה לחשיבה יצירתית.
לא, אני ממש לא לוקה בדרמטיות יתר. כפסיכולוג, יש לי פשוט הגדרה אחרת למושג "גבורה". ללכוד מפלצות ולהילחם בדרקונים? זו אולי גבורה שמצטלמת טוב על המסך. מאידך, לגדל ילדים נורמליים ובריאים תחת סיטואציה מודרנית לא נורמלית, עם דרישות לא נורמליות ועם עומס קוגניטיבי ממש לא נורמלי – ובכן, אימא ואבא יקרים, זו גבורה, או לכל הפחות, מסירות נפש.
כשאנחנו ההורים טבולים עמוק בתוך היומיום, לוחמים ללא לאות במפלצת הסידורים ותיפעול הבית, קשה לפעמים להביט על המשפחה שלנו מלמעלה, ממעוף הציפור. כל תרבות הצריכה וכל עידן המידע מכוונים אותנו להסתכל על דברים ברמת הפינצטה. פתרונות נקודתיים לבעיות נקודתיות. הילד עדיין לא נגמל? לך לכיוון X. הילדה לא מסתדרת עם החברות שלה בכיתה א'? פני למומחה Y.
וזה לא עובד ככה. פסיכולוגים תמיד יסתכלו על התפתחות של ילד כתהליך איטי, הדרגתי, סמוי ברובו, שנושק להמון גורמים, אבל מושפע בעיקר מאותם מרכיבים יומיומיים ויציבים שנמצאים לידו יומיום וגם חוזרים על עצמם מדי יום ביומו – האהבה של אימא ואבא, הגבולות שהם מציבים לו, ובעיקר האופן שבו הנוכחות המתמדת שלהם בחייו מחזקת בו את התחושה שהוא אדם טוב וראוי.
ההתנהלות הזו, שמתקדמת לה מראשון ועד שבת וחוזר חלילה, כוללת המון אלמנטים שעושים נפלא לנפש של הילד, שסוללים לו באמת ובתמים את הנתיב לתפקוד שמח כמבוגר. אפשר למלא אוקיינוסים בפירוט של כל האלמנטים הללו, אבל אני מדגיש כאן ועכשיו מרכיב אחד, כל כך נכון, כל כך שמח – המשחק.
משחק, ובעיקר משחק חופשי, הוא הג'וב הכי חשוב של הילד בתקופת הילדות המוקדמת. מדובר באחת המשרות הכי משתלמות שיהיו לילד לאורך חייו – רגשית, שכלית, גופנית. כמובן שכל העולם ואשתו ידחפו לנו צעצועים אלקטרוניים וגאדג'טים נוצצים שיתלבשו על המשבצת הכל כך חיונית הזו ,"משחק", אבל מדובר בפספוס מצער. משחק טוב הוא לא כזה ש"מציג לילד גירויים מושכים ומעודדי התפתחות" – הוא פשוט מעניק לילד אפשרות לפעול על הסביבה. הוא נותן לילדה פתח של הפגנת שליטה ויוזמה. הילדים רואים את עצמם דרך הפעילות הזו, ואם מדובר בפעילות אקטיבית באמת ומסקרנת באמת - הילדים האלו יאהבו מאוד את מה שיראו. זה כל הסוד: שילוב למידה במשחק הוא פשוט דרך נהדרת לילד ללמוד את עצמו.
כולנו יודעים להכריז ב"פסיכולוגית מדוברת" ש"משחק זה טוב לילד", אבל מה באמת הבונוסים הנוספים של 'הקופסא' על פני משחק רגיל [מחשבי, שולחני או חופשי]?
אז ככה. בואו נדבר על היכולת להשלים תהליך מתחילתו ועד סופו.
הכנתם פעם מעדן גורמה מורכב שגרף תשואות התפעלות והערצת מכרים? איזה כיף? כל העבודה המאומצת והתכנון המדוקדק הבשילו לתוצר מושלם, והדימוי העצמי התחזק לו בנחת. עכשיו קחו את התוצאה הזו ותכפילו אותה פי עשר. זה מה שמרגיש ילד שהצליח לבצע בשתי ידיו את כל המסלול מחומרי הגלם המפוזרים עד לדבר בעולם שהוא גם מוחשי וגם בעל ערך.
'הקופסא' נבנתה במחשבה לא רק על האלמנטים הפיזיים שנכללים בה, אלא בעיקר מתוך ניסיון לגרום לתהליכי יצירה הדרגתיים ומרתקים להתרחש. יש בה סדר, אבל גם אפשרות לבלגן. יש בה את ההזמנה לשיתוף פעולה הורה-ילד, אבל גם את האפשרות לחלוקת תפקידים מוגדרת וקלה. במילים אחרות – היא יוצרת איזון טוב ונכון בין מבנה ובין גמישות. בדיוק כמו בחיים.
הבה ונתקדם לסוכריה הבאה. כל ילד אמור לטפס בקצב שלו במעלה המדרגות לכיוון המבוגר. האלמנט הרגשי הבולט ביותר שמבחין בין ילד ובוגר הינו היכולת לשאת תסכול ולדחות סיפוקים. כל חיינו אנחנו מנסים ללמד את הילד האהוב שלנו להתמודד עם תקלות קטנות ותסכולים גדולים. אילו יכולנו, היינו לוחשים ישירות אל ליבו : "חמודי, זה ישתלם לך בעתיד. התסכול שעוקץ אותך עכשיו יכשיר אותך לאתגרים של מחר".
'הקופסא' מאפשרת בדיוק את הקסם היומיומי הזה. היא מתחילה בעמימות, אבל ההבטחה שגלומה בה ל"הפי אנד" בסוף הדרך אינה הבטחה ריקה מתוכן. נכון, היא אינה מגיעה אל חיקם של הילד וההורה מוכנה ללעיסה מיידית. היא מצריכה התקדמות בכמה שלבים, א-ב-ל – שלבים אלו קצרים ומדודים, כל אחד מהם שונה פיזית מקודמו [ולכן הילד רואה את השינוי בעיניים] והסיום השמח והפרקטי מגיע ובגדול. המאמץ השתלם, ויחד איתו התחזקה בסנטימטר האופטימיות של הילד ביחס לעולם.
השוו זאת למפח הנפש שהילד מתנסה בו כאשר צעצוע אלקטרוני חדש שובק אחרי חמש דקות, או כאשר אריזה מנצנצת וסופר טרנדית מתגלה כאוסף של חומרים בנאליים באיכות ירודה. צריך לזכור – כל אימת שילד מתיישב לשחק, הוא מנסה להשפיע על העתיד, גם אם מדובר בעתיד הקרוב מאוד. כל משחק הוא הבטחה לעונג, והבטחות, הורים יקרים, רצוי וכדאי לקיים.
גיל ונטורה
פסיכולוג. יועץ. מומחה לחשיבה יצירתית.